ג'יין אייר, גיבורת הרומן והמספרת, נשלחה לבית דודה ודודתה העשירים לאחר מות הוריה. הדוד מת מספר שנים לפני תחילת הסיפור; מאז מותו, דודתה מרת שרה ריד וילדיה ג'ון, אילייזה וג'ורג'יאנה. הדודנים המפונקים מתאכזרים אל ג'יין ומדגישים בפניה שהיא נחותה מהם בגלל מוצאה העני. ג'יין היא פשוטת מראה, שקטה וחולמנית, אך כאשר דודניה מגדישים את הסאה וג'ון אף תוקף אותה פיזית, היא מגיבה בהתפרצות זעם יוצאת-דופן ומטרידה את דודתה באמצעות אזכור של הדוד המת.

כאשר גוברת המתיחות בבית, ג'יין נשלחת לפנימיית "לווד", המיועדת לילדות יתומות או עניות ומנוהלת על ידי כומר קפדן וחסר רחמים, מר ברוקלהרסט. הוא מוקיע את ג'יין כשקרנית, דבר שפוגע בה יותר מהתזונה הלקויה והקור במקום. מנהלת בית־הספר, מרת טמפל, מזכה את ג'יין מהאישום ותומכת בה. ג'יין מתיידדת עם הלן ברנס, נערה מלומדת ואינטליגנטית, בעלת סבלנות רבה ואמונה חזקה באלוהים. בניגוד לג'יין שמגיבה על העוולות בעולם בזעם עצור, הלן מקבלת בשלווה את הסבל הארצי, כולל מותה בטרם עת.

בעקבות מגפה שפורצת בלווד מתה חברתה הטובה הלן ברנס, מתחלפת ההנהלה והתנאים במקום משתפרים. ג'יין מסיימת את לימודיה ונשארת בפנימיה שנתיים כמורה. כאשר מיס טמפל מתחתנת ועוזבת, ג'יין מחליטה לעזוב את המקום: היא רוצה לראות עולם מעבר ללווד. היא מפרסמת מודעה ומקבלת הצעת עבודה כאומנת־מחנכת באחוזה בשם תורנפילד הול.

החיים בתורנפילד מתנהלים בתחילה על מי מנוחות. ג'יין מלמדת את אָדֶל, ילדה צרפתיה בת חסותו של אדון האחוזה. היא מעבירה את זמנה עם מנהלת משק הבית, מרת פיירפקס. כאשר בעל האחוזה, מר אדוארד רוצ'סטר, חוזר לביתו - הכול משתנה. רוצ'סטר הוא טיפוס ביירוני מהורהר וסוער. הוא וג'יין מתחילים להכיר ולכבד זה את זו, וג'יין מתאהבת בו בהדרגה. כאשר חדרו של רוצ'סטר עולה באש בנסיבות מסתוריות, ג'יין מצילה את חייו.

רוצ'סטר מעמיד פנים שהוא מחזר אחרי בלאנש אינגראם, יפהפייה מקומית. ג'יין סובלת בשקט, אך כשהיא מתפרצת ומוחה בפניו, הוא מצהיר על אהבתו אליה, ומודה שחיזוריו אחר מיס אינגראם נועדו לעורר את קינאתה של ג'יין. ג'יין נענית להצעת הנישואים. התגובות מהסביבה לא מעודדות: ג'יין בת 19 בלבד, תמימה וחסרת נסיון, לעומת רוצ'סטר שהוא כמעט בן 40, בעל נסיון רב ונטול אשליות. רוצ'סטר רוצה להרעיף על ג'יין מתנות ותכשיטים, אך היא מתנגדת לכך ונשארת צנועה כשהייתה. היא אוחזת בעקרונות מוסריים מוצקים, והשבועות שלפני החתונה עוברים לשביעות רצונה.

טקס החתונה נקטע כאשר מופיע עורך דין הטוען שרוצ'סטר כבר נשוי. אשתו חולת הנפש, ברטה מייסון קריאולית מג'מייקה, כלואה בעליית הגג בתורנפילד הול. ג'יין מבינה כעת את הסיבה לאירועים המסתוריים שקרו בתקופת שהותה בתורנפילד. מר רוצ'סטר, מלא חרטה, מציע לג'יין לנסוע איתו לחו"ל, אך ג'יין מסרבת לוותר על עקרונותיה ועל כבודה העצמי עבור הנאות העולם וחיים כפילגש. היא לא מקשיבה לרוצ'סטר האומר שהיא תשבור את לבו אם תסרב לו. ג'יין עוזבת את תורנפילד באמצע הלילה, כשהיא קרועה בין אהבתה לרוצ'סטר ובין צו מצפונה. היא יוצאת לדרך כמעט חסרת כל וללא מקום שאליו היא יכולה ללכת.

ג'יין משוטטת בדרכים מספר ימים, ולבסוף כשהיא תשושה, מוצאת מקלט בבית של כומר, סנט־ג'ון ריברס, ושתי אחיותיו. היא חיה ביניהם בשם בדוי, אך הקשרים איתם מתהדקים. כעבור זמן מה ג'יין מקבלת משרת מורה בבית־ספר בכפר, והיא מנהלת חיים עצמאיים בבית משלה.

כאשר סנט־ג'ון מגלה את זהותה האמיתית, מתברר שהוא ואחיותיו הם בני דודים של ג'יין. ג'יין יורשת סכום כסף גדול מדוד אחר שלה, שחי בחו"ל. עקב סכסוך משפחתי ישן, ג'יין מקבלת את כל הירושה, ולא בני משפחת ריברס. בהיותה מודאגת ממצוקותיהם הכלכליות, היא מתעקשת לחלק את הכסף בין ארבעתם, וכעת כולם מבוססים כלכלית. סנט־ג'ון רוצה לממש את ייעודו ולסוע להודו בשליחות מסיונרית. הוא מציע לג'יין להינשא לו וללוות אותו להודו. בניגוד למצבה עם מר רוצ'סטר, ג'יין יכולה להתחתן כעת עם אדם בעל עקרונות, אבל היא יודעת שהוא אינו אוהב אותה, ושאם תינשא לו תבגוד בעצמה. סנט־ג'ון לוחץ עליה להחליט והיא כמעט נכנעת לדרישתו, אך ברגע האחרון היא שומעת את קולו של רוצ'סטר קורא לה: "ג'יין, ג'יין, ג'יין". היא חשה שהיא צריכה לענות לו, היא יוצאת וקוראת אליו: "אני באה! חכה לי! היכן אתה?".

ג'יין נוסעת לתורנפילד הול ומוצאת את חורבות הבית הנטוש שעלה באש. נודע לה שרוצ'סטר איבד את ידו וכמעט את כל מאור עיניו, כאשר ניסה להציל את ברטה מן הלהבות, אך ללא הועיל - היא השליכה עצמה מהגג ונהרגה. הוא חי בבדידות בקרבת מקום הנקרא פרנדין ושקע ביגון. ג'יין הולכת לביתו, הם מתפייסים וג'יין מנחמת את מר רוצ'סטר. הוא מאוכזב ומניח שעליו לפתח כלפי ג'יין רגשות אבהות, אך כעבור לילה הוא מציע לה נישואין בשנית. ג'יין שמחה ומסכימה מיד הם מתחתנים. הסיפור מסופר במבט לאחור כעשר שנים אחרי חתונתה, ובסופו היא מספרת בלשון הווה על הולדת בנם הבכור. מאור עיניו של מר רוצ'סטר שב אליו והוא יכול לראות את בנו. התממשה שאיפתה של ג'יין למצוא אהבה ותחושת שייכות.

[עריכה] הצלחה"ג'יין אייר" נלמד במחלקות לספרות אנגלית ברחבי העולם. מדובר באחד הספרים הראשונים שתיארו העצמה נשית והשתחררות מהתלות בגבר, כמו גם שילוב השפעה מהגותיקה האירופאית. בארץ זכור גם העיבוד הטלוויזיוני שלו משנת 1983, עם טימותי דלטון. בתקופת כתיבתו נתפס הרומן כספר נועז ובועט. הזעם של ג'יין הצעירה, הדיון הגלוי על דילמות דתיות הגובלות בכפירה, שפתו הגסה של רוצ'סטר והמתח המיני בינו לבין ג'יין - כל אלה עוררו ביקורת רבה, ובאותו הזמן הפכו את הספר לרב-מכר.

החלק הראשון של הרומן, שבו ג'יין היתומה נשלחת לפנימיה הקשוחה לווד ורואה את מותה של חברתה הקרובה הלן ברנס, מבוסס על חוויותיה של המחברת עצמה: שתיים מאחיותיה מתו בילדות כתוצאה מהתנאים בבית ספרם, ובית הספר לבנות הכמורה בקוון ברידג'. לפי מבקרים רבים, פרקים אלה מכילים כמה מקטעי הפרוזה היפים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית.

[עריכה] נושאיםהרומן עוסק רבות ביחסים בין-מעמדיים ובין-מיניים. ג'יין מתחילה את חייה בעמדת חולשה משתי הבחינות הללו, ושואפת לבטל את החולשה או לעקוף אותה עד כמה שניתן. דבר זה בולט במיוחד בסיפור האהבה עם רוצ'סטר: ברור מהרומן כי נישואיה עם רוצ'סטר הם בין שווים. כשהם נפגשו לראשונה, דבר זה לא היה אפשרי, כי הם היו שווים ברוח ובעוצמת הרגשות אך לא במעמד חברתי או בנסיון חיים. אך צמיחתה הרגשית של ג'יין והשינוי במעמדה הכלכלי, יחד עם היכולות הפיזיות המוחלשות ואיבוד האחוזה של רוצ'סטר, הופכים את הקערה על פיה. כעת ג'יין היא בעלת האופציות והעצמאות.

דת היא נושא חשוב נוסף. ג'יין פוגשת בשלוש סמכויות דתיות: מר ברוקלהורסט, הלן ברנס, וסנט-ג'ון ריברס. הם מייצגים אידאלים דתיים שונים, אך ג'יין נוטשת את כל המודלים האלה לטובת גישתה שלה.

ג'יין אייר עוסק באהבה, אחריות, והקונפליקט בין יושר אישי לרצון למלא אחר רצונם של אחרים.

בהערה מן הצד, יש שאומרים כי התיאור של אשתו של רוצ'סטר, ברטה, בתו של בעל מטע מג'מייקה, רומז על כך שהיא חולת עגבת בשלב מתקדם. נקודה ששרלוט ברונטה אינה מדברת עליה. אך אחרים אומרים כי ה"אשה המשוגעת" היא פשוט השלמה של העלילה, שמטרתה להכריח את ג'יין להחליט החלטה חשובה וקשה, וללמד אותה דבר משמעותי לגבי עצמה ("אין לי משפחה או חברים, למי אכפת מה יקרה לי? למי אכפת אם אני לא אהיה מוסרית ואתית? לי אכפת. אני זו שמשנה"). ברטה מייסון היא יותר סמל רב עוצמה (או, בניתוח פסיכולוגי, חלק של התת-מודע של ג'יין) מאשר מקרה רפואי אמיתי. כמו כן, נאמר בפירוש כי ברטה לא הייתה נאמנה בנישואיה. למרות זאת, ולמרות אי בהיריות אחרות ברומן, הוא עדיין רומן יוצא דופן ומושך, שראוי למקומו בפסגה של הספרות האנגלית. הקול המספר חזק מאד, מרגש ומשכנע, וג'יין היא גיבורה לא רגילה, במחשבה במראה ובמעשה.

ברומן זה יש נקודות דמיון רבות עם "וילט" מאת אותה המחברת. אחת מהן היא הדעה הקדומה של הגיבור כנגד ילדות צרפתיות (הילדות האנגליות מתוארות כטובות יותר מבחינה מוסרית ואיטלקטואלית).

הרומן עוסק בזעיר אנפין בנושא הדת. תחילה, דבריו של אדון ברוקלהרסט אל ג'יין הילדה, משקפים היטב את המיסיונריות האנגלית הפונדמנטליסטית, כאשר הוא מאיים על ג'יין כי אם תמשיך לנהוג כילדה רעה ומחוצפת היא תישלח לגיהנום, וכי בילדים מסוגה יש לנהוג באמצעות זרועה הקשוחה של המשמעת. בנקודה מאוחרת יותר ברומן, כאשר לומדת ג'יין להכיר היטב את אדיקותו הדתית של סנט ג'ון ריבס, מגלה ג'יין כי הוא מיסיונר בעל שאיפות רחבות יריעה, כאשר הוא מבקש ממנה להתלוות אליו להודו בתפקידיו המיסיונריים. הטבע הדתי מתבטא דרך דמותו של סנט ג'ון כנגזרת של הממסד האנגלי קפוא הפנים, אשר תואם את קור רוחו ועקשנותו הקיצונית לשמר את ערכי הדת מבלי לערב את ליבו או כל רמז כחוש לרגש שבהערצה האלוהית. דמותו היא דתית בנקודת מבט קונפורמיסטית גרידא.

בנוסף, קיימים ברומן אזכורים אחדים של כת הקוויקרים הנוצרית שנוסדה והתפתחה באנגליה, הידועה גם כ"אגודת הידידים"; ג'יין, בנקודה מסוימת ברומן, מצהירה:"הייתי לבושה בעצמי בלבוש הקוויקרי השיגרתי שלי." הקוויקרים, בעקבות אמונתם הניכרת בפשטות בדיבור ובהליכות, נהגו ללבוש לבוש צנוע ושמרני המאופיין אצל הנשים בלבוש שמלות ארוכות ומגבעות השייכות לאופנת תקופתה של אנגליה הוויקטוריאנית - כפי שג'יין נוהגת להתלבש. הקוויקרים נהגו להתלבש בצבעי לבוש שחורים, חומים ואפורים. במהלך הרומן, ג'יין עוטה לבוש שחור כמנהג יומי, ולבוש רשמי יותר שלה צבוע באפור. אפילו כאשר רוצ'סטר מתעקש לרכוש עבורה שמלות משי חדשות, היא מבקשת ממנו לרכוש רק שמלות בצבעים שחור ואפור. ג'יין מגלה הבנה ואהדה כלפי מצוקת העבדים, והקוויקרים דיברו בגנות העבדות באופן רשמי. הלכי צניעותה ואופיה המעודן, החומל, האדיב והנדיב יחדיו, נחשבים כהלכי רוחם של מאמינים קוויקרים, שבנוסף לפעולותיהם ההתנדבותיות למען נזקקים ואביונים, גם תמכו בתורת הפציפיזם והתנגדות בלתי-אלימה.